<h1>סמ"ק מצוריך סימן קי"א</h1>
<h2>דף ה:</h2>
להורות דכתיב (ויקרא י') ולהורות בני ישראל. מצוה לאדם להשיב לשואלו דבר הוראה ואפילו לא הגיע להוראה שאינו בן מ' פי' אם אין אדם בעיר גדול כמותו אך אם יש בעיר אדם גדול כמותו אל יורה עד שיהא בן מ' שנה ואם מורה עבירה היא בידו, וכן אם הוא בן מ' שנה ואינו מורה אם הוא מניח בשביל ענוה זו היא ענוה שלא לשמה ויש עון בדברא). א) בפ"ק דסנהדרין תניא (דף ה') תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו לעולם אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות ופר"י אפילו נטל רשות מרבו דאם לא נטל אפילו חוץ לג' פרסאות אסור כדמשמע בפרק הדר (עירובין ס"ג), אר"י הא דאמרינן תלמיד אל יורה הלכה אלא אם כן רחוק ממנו ג' פרסאות זהו בזמן התנאים והאמוראים שמוציאים ההוראות מעומק ופלפול ומידיעה ונוטל הרב עטרה בהוראתה אבל עתה הפסקים וההוראות נכתבים והכל יכול להסתכל בספרי הפסקים ולהורות אין עטרה לרב כל כך כמו באותן הימים אם לא בפניו ממש, עכ"ל. הלכה למורה הלכה הוראה בפני רבו חייב מיתה בידי שמים פי' תוך ג' פרסאות וחוץ לג' פרסאות אסור וליכא חיוב מיתה חוץ למדינה מותר גמור וברבו שאינו מובהק בפניו חייב מיתה תוך ג' פרסאות אסור וליכא חיוב מיתה חוץ לג' פרסאות מותר ותלמיד חבר בפניו אסור וליכא חיוב מיתה תוך ג' פרסאות מותר ולאפרושי מאיסורה דכולהו שרו וכן שנטל רשות וכן הוראות הידועות כגון ששים ונותן טעם לפגם, ונראה לריצב"א דכל שמעתא שאוסרין לתלמיד מובהק להורות אפילו שלא בפני רבו היינו במקום שרגיל רבו לבא לפעמים לשם כגון ביומא דשוקא בשיני ובחמישי אבל אם אינו רגיל לבא כי אם באקראי מותר ולא ימתין אותו לעולם. ואור"י כל הני הוראות איירו כגון שבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן [אבל] אם שואלים לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא לפניו, עכ"ל בפרק הדר (עירובין ס"ב).
